גז"ד למורשע בהריגת אשתו בהתאם להסדר טיעון על רקע קשיים ראייתיים

א.         הכרעת הדין:

            בהמשך להודאת הנאשם מיום 3.5.11, במסגרתו של הסדר טיעון, הרשענו אותו בעבירה שפורטה בכתב האישום המתוקן, עבירת הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן:"חוק העונשין").

            הנאשם והמנוחה ז"ל (להלן: "המנוחה")  היו בני זוג נשואים ולהם שני ילדים משותפים, שהיו בעת האירוע, האחד כבן 3 שנים והשני כבן 3 חודשים. על פי העובדות המפורטות בכתב האישום המתוקן, בשעות שבין ליל ה-31.10.09 לבין בוקרו של יום ה-1.11.09, בעת שהנאשם והמנוחה שהו בחדר השינה שבביתם, תקף הנאשם את המנוחה, בכך שהיכה אותה מכות נמרצות בכל חלקי גופה. כתוצאה ממכות אלה נגרמו למנוחה שברים בצלעות, דימומים בקרקפת ובשרירי הרקה, פצעים בגפיים העליונות ופצעי שריטה-שפשוף ודימומים תת עוריים בגבה. כן הפעיל לחץ ידני על צווארה ועל בית החזה שלה וחסם את דרכי נשימתה. מותה של המנוחה נגרם מחנק (תשניק), בעקבות הלחץ על הצוואר והחזה וחסימת דרכי הנשימה החיצוניים.

            על פי הסדר הטיעון, תוקן כתב האישום כך שעבירת הרצח, שנטענה בכתב האישום המקורי, הומרה לעבירת הריגה. הצדדים הגיעו להסדר לעניין העונש, לפיו תטען התביעה
ל-20 שנות מאסר ואילו הסנגור יטען כי ניתן להסתפק ב- 18 שנות מאסר. כן הוסכם כי הנאשם יפצה את משפחת המנוחה, בהיקף שיקבע עפ"י שיקול דעתו של בית המשפט.

ב.         ראיות לעונש:

            מטעם התביעה העיד אבי המנוחה. האב סיפר כי המנוחה והנאשם, קרובי משפחה, נישאו זו לזה מתוך אהבה גדולה וחיו בהרמוניה, מבלי שהיה דבר בשגרת חייהם שיעיד על האסון שהתרחש. בעדותו המצמררת, בה ידע האב למנות את השעות והדקות שחלפו מרגע שנודע לו על מות הבת, הוא עמד על הזעזוע, הכאב והאובדן שחווים הוא ורעייתו ואחיה של המנוחה. אבי המנוחה סיפר כי רעייתו והוא קיבלו את ילדי המנוחה והנאשם לביתם ולמשמורתם והם מנסים ככל יכולתם להעניק להם מסגרת משפחתית חמה ותומכת. אף על פי כן וחרף המאמצים, לרבות תמיכה פסיכולוגית מקצועית שניתנת לילדים, מוסיפה ללוות אותם הטראומה הקשה שפקדה אותם, עת היו עדים למעשים הנוראים שהביאו למות אמם האהובה.

באצילותו, אמר האב כי חרף האבדן הקשה והכאב שאינו מרפה, אין בליבו דבר נגד מי מבני משפחתו של הנאשם והוא הדגיש כי אין הוא מטיל אחריות על מי מהם ואין עולה על דעתו להיפרע מהם בגין מעשיו של הנאשם. עם זאת, הוא ביקש שנמצה את הדין עם הנאשם שהביא לשכול, ולכאב לכל בני המשפחה ולנזק נפשי לקטינים, שאותותיו לא יימחו לעולם.  

האב הגיש תמונות של המנוחה וילדיה הקטינים.

ג.          טיעוני הצדדים:

            ב"כ המאשימה הדגישה כי קשיים ראייתים, שהתגלעו במהלך שמיעת הראיות שהחלה, היו הבסיס לעסקת הטיעון.

ב"כ המאשימה, הדגישה בטיעוניה את חומרת נסיבות ביצוע העבירה המעידות, לטעמה, כי עבירת ההריגה בענייננו עומדת על דרגת החומרה הגבוהה ביותר. הופנינו לתיאור החבלות הקשות שספגה המנוחה במהלך תקיפתה בידי הנאשם. ריבוי הפגיעות וחומרתן עולה גם מחוות הדעת של המכון לרפואה משפטית ת/54. מותה של המנוחה נגרם כתוצאה מאלימות מתמשכת, קשה ביותר של הנאשם כלפי המנוחה, טרם פטירתה.

            עוד נאמר כי המנוחה הייתה מוטלת בדירתה, לאחר הפגיעה והנאשם, במשך שעות, נמנע מהזעקת עזרה למקום, שייתכן שלו היתה ניתנת למנוחה, סמוך לאחר תקיפתה, ניתן אולי היה למנוע את מותה.

            נסיבה נוספת לחומרה רואה ב"כ המאשימה בעובדה שמעשי הזוועה היו בנוכחותם של ילדי בני הזוג, קטינים רכים בשנים, שככל הנראה הטראומה אותה חוו תלווה אותם לאורך חייהם.

            עוד ציינה ב"כ המאשימה כי לא היה דבר בהתנהגותה של המנוחה, שהייתה רעייה נאמנה, אם אוהבת ובת מסורה, כדי להסביר את ההתנהגות הקשה, הבלתי נתפסת של הנאשם כלפיה. 

            בסיום טיעוניה, הגישה ב"כ המאשימה אסופת פסיקה וביקשה לגזור על הנאשם את העונש המרבי הקבוע בחוק - 20 שנות מאסר בפועל וכן פיצוי כספי משמעותי, בהתאם לתקרה הקבועה בחוק, לבני משפחתה של המנוחה.

            בא כוח הנאשם אימץ את חלק הארי בטיעוניה של ב"כ המאשימה. הוא אמר כי הוא רואה קושי למצוא נסיבה מקלה בנסיבות העניין. יחד עם זאת, עמד על בעיותיו הנפשיות של הנאשם, שהגם שלא עלו כדי פטור מאחריות פלילית, הרי שלהבנתו, הן שהביאו את הנאשם לעשות את המעשה הנורא, שלא ניתן למצוא לו כל הסבר רציונאלי.

            עוד ביקש הסנגור להביא בחשבון את העובדה שהנאשם הודה במעשה והסכים לקבל על עצמו עונש חמור ביותר, אף אם מדובר ברף נמוך יותר מזה אותו מבקשת ההגנה לאמץ. 

            ב"כ הנאשם אמר כי מרשו תיפקד באורח נורמטיבי לאורך כל חייו. הוא למד, עבד ואף לימד ומעולם לא הסתבך בפלילים. גם במסגרת המשפחה לא גילה מעולם התנהגות אלימה מכל סוג שהיא.